בשנת 2021 , בה הדיבור ברשתות החברתיות על דימוי גוף רק משתדל להעצים ולהרים את המשתמשים,
מגיע הנשיונל אינקווריר ומזעזע (בכוונת תחילה) את כל מי שרואה את השער שלו.
בעצם, מה שהאינקווירר עשה הוא להשתמש בכל מה שמשטרת הפוליטיקלי קורקט כבר לא עוברת עליו לסדר היום - סיווג כל גוף לגוף "טוב" וגוף "רע" כדי למכור.
חוץ מזה שאין כזה דבר "גוף רע" או "גוף טוב", המגזין מתעלם ממשהו מאוד מאוד חשוב שכבר ב-2021 כולם מבינים - לתקשורת יש אחריות על המסרים שהיא מעבירה.
אין מה לעשות, אנחנו כקהל חשופים להמון מסרים ממפרסמים, תאגידים, פוליטיקאים, מהתקשורת הממסדית והרשתות החברתיות. ולכל אחד מהם יש אינטרסים, חלקם גלויים וחלקם סמויים. אנחנו כקהל מופצצים במסרים האלה מכל כיוון, ולא כולנו, במיוחד לא הצעירים מביננו, מיומנים בפרשנות שלהם או בוויסות שלהם.
וגם אלו שמיומנים - לא תמיד חסינים מולם.
לא סתם כל הזמן עולים פוסטים של כוכבות רשת, שחקניות וזמרות שמספרות על התסביך שלהן עם המשקל. עידן האינסטגרם והפילטרים הפך את הדבר הזה לחמור יותר. בחודש המודעות לאנורקסיה שהתקיים לא מזמן, הרשת הופצה בפוסטים ותכניות בפריים טיים בהן נשים נחשפות ומספרות את הסיפור העתיק - השנאה לגוף, למתיחות, לכפלים לפצעים. בסרט של פאולה רוזנברג "כמו שאת", רוזנברג ממסגרת עבורנו את הסיפורים והמסרים שנשים, גברים, ילדות וילדים נחשפים אליהן מגיל כל כך צעיר, ומספרת לנו משהו הרבה יותר חמור מכך - המגפה הזאת, של שנאה עצמית, היא לא הולכת לשום מקום.
הסיבה שהיא לא הולכת לשום מקום, היא שבהפסקת הפרסומות של הסרט "כמו שאת" יהיו דוגמניות ודוגמנים שנראות "נכון" ו-"טוב" וכמעט לא ייראו ייצוגים של "רע", "מקומט" "נשפך" ו"משתפל". כלומר, התכנית טובה ככל שתהיה, מוגבלת בהשפעתה.
זה שיש דוגמאות מדהימות כמו ליזו או לי זהר ופאולה רוזנברג, שמחזקות דימויי גוף שונים, לא משנה את העובדה שהגיוס של התקשורת, התאגידים, הפוליטיקאים וכל מפמפמי המסרים - הוא חשוב לאין שיעור. כשנשיונל אינקווירר מפרסם שער כל כך בוטה בהשחרה שלו, זה לא רק חוסר אחריות כלפי הקהל, זה גם עיוורון מוחלט לשינוי שכולנו צמאות וצמאים אליו - לגוון את מודל היופי, להרחיב, להגדיל, למתוח אותו ולקמט.
